החלטה בתיק ת"א 18511-08

בפני בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: "הפקודה"). המבקשת - התובעת- מבקשת לאכוף על המשיב - הנתבע - בקנס או במאסר לבצע את הצו שניתן  על ידי בית המשפט,  על  פיו נצטווה המשיב להרוס את המסלעה שנבנתה על ידו בחלקת המבקשת ובחלקות הציבוריות המקיפות אותה (להלן: "המסלעה").

בתיק זה ניתן פסק דין על ידי ביהמ"ש זה,  כב' השופט וינוגרד. כחלק מהוראות פסק הדין ציווה ביהמ"ש על המשיב להרוס חלק מהמסלעה הבנויה על חלקות 217   ו- 4 בגוש 30285.  על פסק דינו של כב' השופט וינוגרד הוגשו ערעורים, ערעור וערעור שכנגד. בסופו של הליך ניתן פסק דין של ביהמ"ש המחוזי ובו הרחיב בית המשפט המחוזי את הצו לענין הריסת המסלעה כך שהוא יחול גם על המסלעה שנבנתה בחלקה 214 בגוש הנ"ל. לפי הוראות פסק הדין בערעור, היה על המשיב לעשות כן תוך 30 יום מיום פסק הדין. פסק הדין ניתן ביום 11.3.12, לפיכך, היה על המשיב לבצע את הריסת המסלעה עד יום 11.4.12.   בפועל המסלעה לא נהרסה. המבקשת טוענת כי לא ניתן לאכוף את ביצוע הריסה המסלעה אלא בדרך של בקשה לפי הפקודה לביזיון בית המשפט שכן מדובר במסלעה גדולה שנבנתה על ידי המשיב ודרושים כלים כבדים, ואולי אף הכנת תוכניות קונסטרוקציה ותמיכה לצורך ביצועה.  לא זו בלבד אלא שבפסק הדין של בית משפט השלום נאמר במפורש שאם לא יבוצע פירוק של המסלעה על ידי המשיב, ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה על פי פקודת בזיון בית משפט (סעיף 40 לפסה"ד של כב' השופט וינוגרד.

להשלמת התמונה יצויין כי לפי פסק הדין של בית משפט השלום היה על המשיב לבצע את ההריסה עד יום 15.11.11.  המשיב הגיש בקשה לעיכוב ביצוע. בקשתו לגבי חלק המסלעה הבנוי על חלקה 4 נדחתה ובאשר לחלק הבנוי על חלקה 217 עוכב הביצוע בכפוף להפקדת סך של 100,000 ש"ח, שלא הופקדו.

המבקשת מבקשת איפוא לאכוף על המשיב את ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי, לענין הריסת המסלעה,  על פי הפקודה.

הבקשה הועברה לתגובת המשיב. המשיב טען בתגובה כי הוא ביקש לבצע את פסק הדין ואף הביא לשטח כלים כבדים לצורך ביצוע ההריסה, ואולם העבודות הופסקו, כבר ביום הראשון לתחילת העבודה, 30.3.12, על ידי פקחי עירית ירושלים ועל פי צו הפסקת עבודה מנהלי שהוצא על ידי עירית ירושלים.  המשיב טוען כי את כל יתר החלטות ביהמ"ש השלום והמחוזי הוא מילא כולל הריסות גדרות הזזת שערים וביצוע תשלומים. המשיב טוען כי ביצוע הריסת המסלעה היה כרוך בביצוע תיאומים רבים, שכירת כלים כבדים, התייעצות עם קבלני עפר ועוד.   את כל הדברים הללו הוא ביצע מיד עם קבלת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי  כך שביום 30.3.12 הוא כבר ביקש לבצע את הצו, אך כאמור העבודות הופסקו על ידי פקחי העיריה שביקשו גם להסגיר את כלי העבודה ההנדסי ולעצור את מפעילו. בנו של המשיב הוזמן לחקירה בעקבות הפסקת העבודה, ולאחר מכן הוצא גם צו הפסקת  העבודה המינהלי. לטענת המשיב הוא החל מיד בהליכים להוצאת היתר לביצוע הריסת המסלעה, שכר שירותיו של אדריכל ומודד. בדיון עצמו אמר ב"כ המשיב כי הבקשה להיתר  תוגש  תוך מס' ימים.

המשיב טען טענות נוספים לגבי התועלת או אי התועלת שתצמח למבקש מביצוע הצו ואולם טענות אילו אין מקומן בהליך זה שכן ביהמ"ש כבר אמר את דברו לענין ביצוע צו הריסת המסלעה על אף הטענות של המשיב לענין אי התועלת שתצמח למבקשת.

תגובת המשיב הועברה לתגובת המבקשת ובתגובה נטען כי כיוון שמדובר בצו של ביהמ"ש אין צורך בהיתר. כמו"כ נטען כי לא ברור שהעבודות שביקש המשיב לבצע ושהופסקו על ידי פקחי עירית ירושלים, היו לצורך הריסת המסלעה.

הצדדים הוזמנו לדיון וסיכמו טענותיהם.  לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי לא ניתן בשלב זה לאכוף על המשיב את ביצוע הצו לפי הפקודה.  מתוך תצהירו של בן המשיב שניתן בתמיכה לתגובה עולה כי המשיב ביקש לבצע את צו ביהמ"ש אך העבודות הופסקו בצו של עירית ירושלים. כיוון שכך, אין מקום לטענה  שהמשיב מבזה את החלטת ביהמ"ש באי ביצוע הצו. המשיב ביקש לבצע את הצו אך הדבר לא התאפשר לו כיוון שהוצא צו להפסקת עבודה.

באשר לצורך בהוצאת היתר לצו הריסה שניתן על ידי ביהמ"ש, חלקו הצדדים. המחלוקת נובעת מהוראות תקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש בטעונות היתר) התשכ"ז   (להלן: "התקנות")1967. על פי האמור בתקנות, תקנה 1(4),  הריסת בנין טעונה היתר למעט הריסה  המבוצעת לפי צו בית המשפט או רשות מוסמכת.

המבקש טוען כי לאור הוראות התקנות אין צורך בהיתר לביצוע צו ביהמ"ש ואילו המשיב טוען כי  בתקנות הוגדר "צו בית משפט" כך :

" לרבות החלטה לפינוי או לסילוק יד ממקרקעי ישראל ובלבד שההריסה תבוצע על ידי מדינת ישראל או מטעמה והתקיימו תנאים אלה:

(1) הבנין המיועד להריסה נבנה ללא היתר.

(2) .....

כיוון  שבנדון דנן לא מדובר במקרקעי ישראל וכיוון שהמסלעה  נבנתה לפי היתר יש לטענת המשיב צורך בהיתר לביצוע ההריסה.

כאמור  מבלי להיכנס למחלוקת שבין הצדדים, כיון שבפועל הפסיקה עירית ירושלים  את ביצוע העבודות שנועדו, לפי תצהירו של בן המשיב, לביצוע צו ביהמ"ש, אין מקום לתת צו לפי פקודת בזיון בית המשפט שכן לא מדובר במי שאינו מעוניין לבצע את הצו.

בנוסף לאמור, השאלה שבמחלוקת, האם החלטת בית משפט המצווה על הריסה, טעונה היתר אם לאו, נדונה על ידי ביהמ"ש המחוזי בת"א (ירושלים) 4184/02 חברת מסלמני בע"מ נ' עירית ירושלים ואח' (פורסם במאגרים). באותו מקרה עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לבצע הריסה  של קיר. הנתבעים טענו שמדובר בקיר שנבנה לפי היתר ואין מקום להורות על הריסתו. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הגיעו להסכמה לפיה הקיר יהרס.  ולבקשתם ניתן תוקף של פסק דין להסכמתם. בעת מתן פסק הדין  ביהמ"ש ציין כי אין בפסק  הדין כדי לפטור  מהצורך לקבלת היתר להריסה. ב"כ התובעת הגיש בקשה להבהיר שאין צורך בהיתר וזאת על פי הוראות תקנה 1(4) הנ"ל. ביהמ"ש בחן את טענתו והגיע למסקנה כי בידי בית המשפט לא מצויים הכלים המבטיחים שצו שהוא נותן להריסה  יתיישב עם התוכניות והתקנות הרלבנטיות לפיכך קבע בית המשפט כי על אף שהצדדים הסכימו שתבוצע הריסה ועל אף שהסכמתם קיבלה תוקף פסק דין, יש צורך גם  בקבלת היתר.

לאור האמור אין מקום לתת, בשלב זה, צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ואולם על מנת לעקוב ולוודא שהמשיב אכן מבקש לבצע את צו ביהמ"ש ולאור הצהרת ב"כ המשיב בדיון לפיה הבקשה להיתר תוגש תוך מספר ימים אני מורה כדלקמן:

א. ב"כ המשיב יודיע לבית המשפט תוך 15 יום על הגשת הבקשה להיתר ואת מס' הבקשה.

ב. המשיב יפעל בכנות , בייעול ובתום לב לקבלת ההיתר ויעשה באופן מידיי את שיידרש ממנו על ידי רשויות התכנון לצורך קבלת היתר. כמו כן המשיב יודיע לבית המשפט ולב"כ המבקשת אחת ל- 30 יום מה מצב הבקשה להיתר שהגיש.